טכנית? נולדנו אלופים, אבל מהשנייה שנכנסנו למסגרות, בית ספר, חוגים, צבא, עבודה, למדנו שאנחנו צריכים להוכיח לעולם ולהעריך את עצמנו כבני אדם רק על סמך דבר אחד – התוצאה. חיים שמסתכמים במשוואה אחת: "מנצח מלך-מפסיד אפס".

ככה זה נראה תכל'ס בחיים שלנו:

זה לסגור חודש אחד של מכירות שיא ולהרגיש על גג העולם. אבל בדיוק לכמה רגעים  – ואז מיד הלחץ לייצר את אותה ההצלחה גם בחודש הבא, ולעמוד בציפיות שיצרת במו ידיך לעולם – שמשתלטת עליך.

וזה גם כזה, לקבל תגובה רעילה על פוסט מושקע, או להיכשל במהלך שיווקי ולהרגיש אפס, ולשכוח בשנייה את כל מה שהשגת עד היום ולראות רק את הכישלון מול העיניים. כי ״אתה שווה לפי המהלך האחרון שלך״

ולפעמים זה גם כזה,

לדעת שאתה צריך לטפל דחוף בשחיקה שלך כאדם כי אתה כבר לא נהנה, אבל אתה לא יכול לעצור, כי אתה חייב לספק את הסחורה.

האמת היא שנולדנו אלופים, ויש לנו את כל הסיבות שבעולם להרגיש בעלי ערך כבני אדם,  אבל המוח שלנו פשוט לא מסוגל לקלוט את זה, ואז כשאנחנו רוצים לצאת לדרך, המוח מאותת שאנחנו לא מוכנים, כי הוא מפחד להיכשל ולהפסיד!

בכישלונות ובמשברים אנחנו מפחדים לקרוס ובו זמנית לחוצים לחזור מהר לפסגה.

אבל בהצלחות זה אפילו יותר מרתק, וכואב! כי בהצלחות אנחנו שמחים לדקה וחצי על השגת היעד, בכל זאת הצלחנו – אבל השמחה הזו היא רגעית ומתחלפת בסטרס וחרדה, כי עכשיו צריך לעמוד בציפיות הגבוהות שיצרנו ועלינו לשמר ולשחזר את אותן התוצאות.

זה נקרא ״פסגה שמביאה איתה ייסורים״, או לפי המונח המקצועי בפסיכולוגיה: ״אושר שלילי״.

כשאנחנו מוגדרים על ידי התוצאות שלנו, אנחנו לא יותר מאשר תג מחיר מהלך, תוצאות מהלכות, עבדים של התוצאה, ובכל תוצאה אין לנפש מנוחה.

מה הפתרון?

אחרי 10 שנים כמאמן מנטלי לספורטאים ואז ליזמים ובעלי עסקים, למדתי שיש שורה תחתונה אחת, נכונה עבור מי שבתחילת הדרך ובטח למי שכבר טעם הצלחה: