מה נהגי פורמולה 1 עושים נכון (ולא נכון) בדרך לאליפות הגרנד פרי, ו-3 דרכים לשפר את הסיכויים שלנו להישגים
השבוע סיימתי לצפות בסדרה הדוקומנטרית המרתקת: ״פורמולה 1: המרוץ לניצחון״ (באנגלית: Formula 1: Drive to Survive)
ואיך לומר בעדינות – התאהבתי.
נכון, נהג פורמולה כבר לא אהיה (אשתי כנראה תעיד אחרת) אבל אוהד של הספורט המוטורי מספר 1 בעולם – בטוח שכן.
מדובר בסדרה דוקומנטרית שהופקה בשיתוף נטפליקס וקבוצת פורמולה 1. הסדרה מתעדת את ההתרחשויות מאחורי הקלעים שליוו את עונת 2018 של האליפות.
וכמו בכדורגל, גם בפורמולה 1 יש הכל מהכל: תהילה, כסף גדול, אוהדים מושבעים, אופוריה בניצחונות, היסטריה בהפסדים, אתגר הקבוצות הקטנות להתחרות בקבוצות העשירות כמו מרצדס ופרארי עם תקציבים של 500-600 מליון. קרבות אגו (ו״טראש טוק״) בין הנהגים מהקבוצות השונות, וקרבות אגו אפילו גדולים יותר בנהגים בתוך אותה קבוצה.
תוסיפו לזה את העבודה שיש רק 2 מקומות בכל קבוצה שהופכת את הסיכוי להיות יום אחד נהג פורמולה 1 לכמעט בלתי אפשרית – והרי לכם סיר לחץ לא לבעלי לב חלש.
לאורך הסדרה לא הפסקתי לכתוב לעצמי נקודות, ומתוך עשרות הנקודות, אלו הן שלושת הגדולים שתפסו אותי … ועכשיו הן שלכם:
———-
1. האליפות שלך עלולה להיות מוכרעת ע״י אחרון המכונאים – דאג לטפח לכולם
———-
רקע מקדים, אחד המשתנים הקובעים את מיקומו הסופי של כל נהג הוא אסטרטגיית החלפת הצמיגים של הקבוצה.
לוקח אתכם אחורה לשנת 2016 לגרנד פרי הנוצץ במונקו. דניאל ריקארדו, נהגה של רד-בול הוביל את המירוץ במקום הראשון בבטחה. הכל עבד מושלם, כמו בספר. ואז הוא ירד לתיקונים אחרונים ב״פיט סטופ״ (תחנת העצירה של הקבוצה), מדובר בעניין של גג 3 שניות להחלפת גלגלים וזהו, אתה מוכן להמשך המירוץ.
רק שהמירוץ הזה הכין לו הפתעה (יותר נכון סיוט), כשריקארדו הגיע לתחנת העצירה, עיניו חשכו – צוות המכונאים והתפעול נרדם בשמירה, אמנם היו שם אנשים – רק בלי צמיגים, ״זה היה כמו חלטורה״ הוא העיד.
ריקרדו פשוט המתין שם בחוסר אונים, וכשיצא חזרה למירוץ גילה שעקפו אותו. העצירה התעכבה מ-3 שניות ל 10+ שניות. 7+ השניות היקרות הללו עלו לריקארדו וקבוצת רד-בול בהפסד המקום הראשון.
ריקארדו הרגיש שהיא ננטש. התחקיר היה קורע לב, המכונאים שנרדמו בשמירה לקחו אחריות בדמעות ותחושת אשמה שאני בספק אם תעבור יום אחד, אך בו זמנית הם העידו על נתונים כמו עייפות, חוסר שינה, מתח.
במסע הקבוצתי להישגים עלינו לזכור שכולם תלויים בכולם – וגם אחרון המכונאים הוא אדם שזקוק לכלים מנטליים לתפקוד מייטבי תחת לחץ. נכון, לפודיום עולה נהג אחד, אבל מאחוריו אלפי אנשים שעוזרים בדרך, ובלעדיהם – אין קבוצה.
לא משנה באיזה מגרש אנחנו פועלים: עסקים, ספורט, חינוך, אימון, מוזיקה, עלינו לזכור שהצלחה של קבוצה בנוייה מאנשים ועלינו לדאוג לכולם, בעיקר ל״אחרונים בהיררכיה״. אז לא משנה כמה בכירים אתם, עיקרון החוליה החלשה תופס גם כאן, זכרו: ״השרשרת חזקה כחוזק החוליה החלשה שלה״
———-
2. לנצח את המשחק קודם בראש, ואז לעלות למסלול
———-
באחד הפרקים נראה אסטבן אוקון, נהג הפורמולה 1 של ״פורס אינדיאה״, נכנס לחדר האימונים, עולה על מתקן שנראה בדיוק כמו מכונית מדומה, מניח את ידיו על ההגה, עוצם את עיניו ופשוט מתחיל לשדר לעצמו את המסלול תוך כדי הזזת הרגליים בתנועת ברקס/גז, בתיאום מושלם למסלול המקורי שכבר חרוט בראשו. הכל קורה אצלו בדמיון.
אוקון פשוט עלה לרכב מדומה, עצם את עיניו והחל להריץ את המירוץ בראש, תוך כדי שהוא מדקלם את הטקסט הבא: ״אני ממשיך ישר, מערכת מניעת חיכוך עובדת, פניה 1 מגיעה, פניה 2 עוד 50 מטר, מוריד הילוך, פינה נמוכה, מגביר כח, כמה קפיצות, בולם, הילוך שלישי, פנייה ארוכה שמאלה, פנייה 7 על שפת הכביש, מגביר מהירות, הילוך שלישי, רביעי, חמישי, שישי, שביעי, ישר עד הסוף.״ הכל רץ לו כמו בסרט שרץ אצלו בראש ב״ריפיט״. אוקון תירגל אימון מנטאלי ברמות הכי גבוהות שיש.
חשוב להבין, אחד הקשיים הגדולים ביותר של ספורטאי הוא להתאמן באותם תנאים של התחרות, אין שלא נסובב את זה, אימון לעולם לא יהיה דומה לחווית הלחץ שיש בתחרות. כאן נכנס האימון המנטאלי שמאפשר לנו באמצעות טכניקות אימון מוחי מדמה מציאות לחוות סיטואציה עתידית לפני שהיא קרתה, להכיר אותה, להתאמן עליה ובכך לאמן את עצמך להרגיש נינוחים וטבעיים בחווית הלחץ הצפויה במציאות.
לפי התיאוריה הנוירו-מסקולרית (קשר מוח-שרירים), בתהליך ההדמיה נוצרים אימפולסים (דחפים חשמליים) שעוברים מהמוח אל השרירים באמצעות מערכת העצבים, ממש כמו פולסים המיוצרים בביצוע מוטורי ממשי, ובעת החזרה המנטאלית בהדמיה מוכפלות התבניות המוטוריות במוח וכך גם תחושת ההיכרות עם הביצוע
לא להיבהל מהפסקה האחרונה, אני מסביר:
כשאנחנו מבצעים את תהליך ההדמיה, ומריצים לעצמנו בדמיון סרט בהיר של הסיטואציה כאילו שאנחנו שם, אנחנו למעשה מפעילים את אותם אזורים במוח שמופעלים בביצוע אמיתי במציאות (על אף שאנחנו בבית, במצב סטטי לגמרי), ובכל פעם שאנחנו עושים הדמיה על תוצאה שאנחנו רוצים להשיג, אנחנו גורמים למוח להרגיש שהיא כבר קרתה, ואז בזמן אמת בתחרות טבעי לנו לשחזר את ביצוע המוצלח שיצרנו בהדמייה.
ומה שעשה כאן אסטבן זה לדמות מצב אמת במוחו כך שברגע האמת במירוץ הגוף והתודעה כבר הכירו את הסיטואציה ופעלו בנינוחות (על אף הלחץ).
אגב, באותה תחרות הוא עוקף את פרננדו אלונסו (פעמיים אלוף עולם בפורמולה 1) ומסיים במקום ה-7 המכובד לצוות ׳פורס אינדיאה׳ המוגבל תקציבית.
בסוף הפרק אוקון מקנח במשפט: ״אתה צריך לבטוח בכישורים שלך, לבטוח במכונית שלך, ולהפוך לחלק ממנה״
Say no more.
———-
3. בלי דרמות תחת לחץ
———-
אחת הסצנות שחוזרת על עצמה שוב ושוב לאורך כל הסדרה (ושעל פניו נראית טריוויאלית) אבל מהעיניים שלי כחוקר הפסיכולוגיה של הביצוע – מדובר בגאונות שצריכה להילמד בכל קבוצה. ואני מדבר על איכות הקשר בין נהג הפורמולה בזמן התחרות לאיש הקשר שלו בחדר הבקרה.
למי מכם שלא יודע – לנהג פורמולה יש רק אדם אחד שנמצא איתו בקשר ישיר במהלך הנסיעה, זאת כדי להבטיח ערוץ נקי מהפרעות, דעות, אג׳נדות שעלולות להסיח את דעתו.
אז מה היה שם כל כך מרתק?
התקשורת בינהם!
לא מה הם אמרו – אלא איך הם דיברו בינהם.
את סגנון התקשרות אני יכול לתאר כ״תקשורת בלי דרמות״, כלומר, בין אם המנוע של המכונית עמד להתפוצץ ובין אם הנהג היה לקראת ניצחון פנומנלי כשהמתחרה נושף בעורפו – התקשרות של איש הקשר לא השתנתה ונותרה תמיד באותה טונציה: עניינית, עובדתית, נטולת פרשנות, לרגע אתה חושב שאיש הקשר עבר סדנת ״הסתרת רגשות״ – אבל אם חושבים על זה בעין מקצועית, זה בדיוק מה שנהג תחת לחץ וסערת רגשות זקוק לו בזמן תחרות – עובדות בלי דרמה.
כשאנחנו מאמנים אנשים להישגים נשים לב שאנחנו משאירים את האג׳נדות, הדאגות והלחצים שלנו מחוץ לתחום. תחת לחץ התחרות נוביל אנשים באמצעות עובדות עיניניות שתורמות לביצוע ונשאיר את הפרשנות והדרמות מחוץ לתחום – זה שאתם בלחץ לא אומר שהמתאמן שלכם גם צריך להיות נכון?!
———-
תובנת בונוס 4 : העולם שייך לצעירים – תנו בהם אמון
———-
קבוצת מקלאן רכשה את לנדו נוריס, הנהג הביטי הצעיר ביותר בפורמולה 1, והוא רק בן 18, אבל סטטיסטית, הוא אחד הנהגים הצעירים הטובים בהסטוריה. כיום יותר מתמיד, חברות ענק מבינות את ההזדמנות גדולה (שכנראה עולה על הסיכון) בהחתמת פוטנציאלים צעירים.
פרארי נותת לנו חיזוק נוסף כשהיא רוכשת את הנהג הצעיר והמבטיח צ’ארלס לקלר.
העולם שייך לצעירים היא לא סיסמא, אלא אסטרטגיה להצלחה של אמיצים.
———-
תובנת בונוס 5: שחקו עד הסוף
———-
לשחק עד הסוף, זה לא נגמר עד שזה לא נגמר – שוב ושוב ניתן היה לראות מירוצים שבהם ״העניין היה סגור״ וסיבוב לסיום הכל התהפך, מכוניות פרשו מהמירוץ בגלל בעיות מנוע, חוסר ריכוז, התנגשויות, קריסה תחת לחץ.
מכאן מסר אליכם, במסע שלכם להישגים, כשאתם חושבים שכבר ניצחתם – אל תורידו אל מהגז, וגם שהכל נראה אבוד – אל תורידו רגל מהגז.
בפורמולה 1, כמו בחיים הכל יכול להתהפך בשניה. שחקו עד הסוף.
סיכום
אז איך נוכל לקחת את זה לחיים שלנו:
- טפחו את אחרון האנשים בקבוצה שלכם , הם עלולים להיות אלה שיעשו את ההבדל בין להיות על פודיום המנצחים לפודיום הניחומים.
- דמיינו את היום המוצלח שלכם לפני שהוא קרה בראש
- נתחו את עצמכם עובדתית ולא רגשית
- שמרו על דיבור פנימי חיובי ידידותי עם עצמכם, ובלי דרמות תחת לחץ. זה לא באמת עוזר.
- תנו אמון בצעירים (ובאנשים חדשים). הם מתפתחים וקולטים הכל מהר יותר ממה שאתם חושבים
- שחקו עד הסוף. כי זה לא נגמר עד שזה לא נגמרבהצלחה אלופים
שלכם,
איתן
נ.ב קבלו במתנה מיני קורס ללא עלות להישגים יומיומיים בלתי רגילים באמצעות פיתוח הערכה עצמית מנצחת
וחוסן מנטאלי בלתי שביר, להורדה מכאן >>>
