להאזנה לחצו PLAY כאן למטה:
לחצו כאן להורדת הפרק לקובץ Mp3
אודות הפרק:
***הכרזת העצמאות הפרטית שלנו***
הי אלופים, הרגע סיימתי להקליט פרק מיוחד לפודקאסט
הפעם למישהי מיוחדת.
ווינרית בנשמה – המדינה שלנו.
*לנוחיותכם מצרף את טקסט הפרק
ואת הוידאו המלא מאחורי הקלעים של הפקת הפרק
חג שמח אהובים.
– איתן
אודות הפודקאסט:
״הביולוגיה של הווינרים – הסודות של אנשי ה-1% שתמיד מנצחים״, יעניק לכם בכל פרק הצצה נדירה לעולמם המנטלי והרגשי של מספרי 1# בתחומם: ספורטאי-עילית, אלופי עולם, מנכ״לים, בעלי עסקים ומצליחנים במסעם רצוף הלחצים לתוצאות, ואחשוף מפרק לפרק מה נדרש כדי להפוך לבני אדם שלמים במסע להישגים, לווינרים! לא רק על סמך תוצאה או תחרות אחת – אלא במשחק החיים. אלופים מעצם היותכם. בדיוק כפי שנולדתם.
תמלול הפרק:
מעדיפים לקרוא את הפרק? הנה תמלול הפרק והנקודות החשובות.
***הכרזת העצמאות הפרטית שלנו***
לוקח אתכם 71 שנה אחורה
התאריך, 14 למאי 1948
המקום, שדרות רוטשילד 16, תל אביב
השעה 16:00 בצהריים
עומד דוד בן גוריון ופותח בהכרזה על הקמת מדינת ישראל,
ואי שם, בתוך המגילה אומר משפט שעושה לי עור ברווז:
״ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית… אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.״
הוא לא אמר ״וכי ראינו שיש לנו מלא עוקבים באינסטגרם אז נפתח מדינה״.
הוא גם לא אמר ״ובגלל שעשו לנו מלא לייקים בפייסבוק אז נפתח מדינה״.
הוא גם לא אמר ״כי חברים אמרו לנו שיש לנו ממש סיכוי עם הסטארט-אפ הזה שנקרא מדינת ישראל אז יאללה בוא נכריז״.
הוא ו-37 חברי מועצת העם שחתמו על המגילה לא היה זקוקים לאישור חיצוני כדי לקבל החלטה. בהכרזה אחת הוא נתן תוקף על מה שכבר היה קיים מזמן – להיות מי שאנחנו. עצמאיים וחופשיים מעצם היותנו עם דופק בעולם הזה.
71 שנה קדימה…
מוצאי שבת האחרון, ממש לפני 5 ימים,
קיימתי שידור חי בנושא: ״פיתוח האדם השלם במסע לתוצאות״ המיועד לספורטאים, המנהלים, והאנשים הפרטיים אותם אני מלווה ביום יום.
השידור החל מעולה כמתוכנן, אבל אז זה הכל השתבש…
מה שלא ספרתי לכם זה שאת השידור
קיימתי מהעיר באר שבע.
וכנראה שהייתי כל כך מרוכז בשידור
שלא שמתי לב ש… יש אזעקה בחוץ!
מתקפת הרקטות על הדרום בדיוק החלה…
מיד עם סיום השידור ארזתי את עצמי מהר,
וברגע של הפוגה טסתי לרכב כדי לחזור הביתה לתל אביב.
אך כמו מרפי אמיתי, בדיוק באמצע הנסיעה
תפסה אותי עוד אזעקה. רגעים אמייתים של פחד קיומי!
היציאה מהעיר היקרה באר שבע הרגישה כמו סרט:
אזעקות, אנשים שעצרו את הרכבים והשתטחו על הרצפה,
אחרים נצמדו לעצים.
מציאות לא פשוטה כאן בעיר שהפכה לבית השני שלי.
מצחיק ואירוני שתוך כדי שאני כותב לכם את המייל הזה
אני נזכר שכל השידור החי שלי התרכז בנושא אחד:
״כיצד לפתח ערך עצמי וזהות מנצחת שאינה תלויה בתוצאות״ או במילים אחרות ״כיצד לא לתלות את הקיום שלנו כבני אדם – בתוצאות״
והנה מגיע המורה הגדול מכולם – החיים
וברגעים האלה של חוסר הודאות תחת מתקפת האש האמיתית אנחנו פתאום, הפלא ופלא, לא מייחסים משמעות לדברים כמו:
– מה אחרים יגידו?
– איך ניתפס בעיני העולם?
– כמה אקבל במבחן?
– כמה כסף אעשה היום בעסק?
– ומה לגבי מה שיכתבו עלי בפייסבוק, באתר ההוא או באינסטגרם? הצחקת אותי…
למה זה קורה? חשבתם על זה פעם?
אני אגיד לכם למה זה קורה
כי כשהקיום שלנו בסכנה, האיום על הערך שלנו כבני אדם נעלם.
(שווה לקרוא את המשפט הזה שוב)
הסיפור ממשיך…
כל הנסיעה חזרה לתל אביב אני עם אשתי על הקו
שמתפללת שאצא מקו האש
תוך כדי הנסיעה אני מקבל ווטסאפים מהצוות המקצועי
של הפועל באר שבע וחברים שלי מהדרום
שלא מפסיקים לדווח על אזעקות ונפילות בעיר
ולצד הטירוף הזה,
המח המנטאלי שלי לא מפסיק לשאול את עצמו:
״למה?״
״קיבינימנט למה.״
״למה אנחנו זקוקים למתקפת אש או איזה אירוע מטלטל כדי לקבל פרופורציות לחיים?״
למה!!!
״למה רק כשהקיום שלנו בסכנה, אנחנו כל כך מעריכים את השווי של החיים שלנו?״
״למה רק כשהקיום שלנו בסכנה, כל שניה הופכת לרגע שראוי לנצור?!״
״למה רק כשהקיום שלנו בסכנה, תוצאה כזאת או אחרת – ניצחון או הפסד – הופכת לכל כך לא רלוונטית?!״
שאלתם את עצמכם פעם את השאלה הזו?
אז אני אגיד להם למה:
כי המח שלנו לא מסוגל לתפוס את הערך הקיומי שלנו בלי התוצאה
מבחינת המח ההשרדותי שלנו החיים הם מלחמה. מאבק.
וכל עוד אין רקטות, פצמ״רים, או כל סכנה שתאיים על חיינו
– הוא חייב משהו שימלא את הצורך הטבעי שלו להלחם על קיומו
ואז המשוואה מאד פשוטה:
– כשאין רקטות המח מתרגם ביקורת שלילית בפייסבוק ובאינסטגרם לאיום קיומי
– כשאין טילים המח מתרגם יום חלש בעסק לאיום קיומי עבור היזם
– כשאין פצמ״רים המח מתרגם הפסד של ספורטאי במשחק כאיום קיומי על השווי שלו כאדם
עכשיו לכם ולי ברור שמדובר באשלייה נכון?
הרי יום חלש בעסק, הפסד במשחק או ביקורת בפייסבוק לא באמת מאיימים על קיומנו.
ובהגיון אתם כנראה גם אומרים ״וואלה איתן, צודק״
אבל בפועל כולנו נופלים לשם,
זקוקים לתוצאה חיצונית שתצדיק את הקיום והשווי שלנו בעולם.
אבל הנה המוקש האמיתי
רק ברגעים האלה…. כשאיום קיומי אמיתי מופיע בחיינו
אנחנו זוכים לקבל את המתנה האמיתית.
והמתנה שאני מדבר עליה היא תחושת שווי והערכה אמיתית של החיים ושל היותנו ברי מזל רק מעצם קיומנו בעולם הזה, נושמים, חופשיים לעשות כל שרק נרצה.
עצוב אבל אמיתי.
רק כשאיום אמיתי מופיע בחיינו אנחנו פתאום אומרים:
– ״הכל שטויות, העיקר הבריאות״
– ״הכל הבל הבלים – העיקר שהמשפחה שלי בריאה״
– ״מי יזכור את היום הגרוע הזה בעסק כשיש לי הזדמנות נוספת לחיות גם מחר ולנסות שוב״
– ״אוי נו באמת, הרי ספורט בנוי מנצחונות והפסדים – מחר תמיד נוכל לנצח שוב״
אנחנו בני האדם כל כך גרועים בזה נכון?
להעריך ולהוקיר את מה שכבר קיים בתוכנו
אבל ברגע שהקיום שלנו בסכנה
אנחנו פתאום הופכים למיסטר וגברת הוקרת-תודה.
פתאום הכל בעל ערך
החיוך של האישה
הזמן איכות עם הילדים
האויר שאנחנו נושמים
ההזדמנות לנסות שוב להשיק את המוצר שלי בלי להתייאש
כואב לומר אבל ברגעים בהם הקיום שלנו בסכנה אמיתית
– מתרחש לו קסם:
רגעי הסכנה הממשית מאפשרים לנו לקבל בחזרה ולו לכמה שניות, את תחושת השווי העצמי שלנו כבני אדם בעלי ערך מעצם היותנו, ללא תלות שום תוצאה
ושם בדרך כלל רב האנשים מקבלים החלטה להעריך את החיים מחדש
וזהו יש החלטה שם:
״זהו מהיום אני אהיה יותר קשוב למשפחה״
״רק שזה יעבור וזהו אני אשקיע יותר בעצמי, החיים קצרים״
אבל בשקט, אל תגלו לאף אחד… זאת החלטה ״בלוף״,
זאת החלטה ש״לא מחזיקה מים״.
זה בדיוק כמו אותם אנשים שמחליטים להתחיל דיאטה
בביס האחרון שהם תוקעים בוואפל הבלגי.
וכמו שזו לא חוכמה להחליט על דיאטה כשכל הסוכר של
השוקולד מטייל לנו בדם ומרגיע אותנו – זה לא חוכמה לקבל החלטה להעריך את עצמו כשהחיים שלנו בסכנה אמיתית.
אפשר (ומגיע לנו לחיות) אחרת.
***מכאן מסר אישי אליכם.***
ראשית, מצטרף לניחומי משפחות השכולות וליקרים לנו בדרום ומי יתן שלא ידעו יותר ימים של צער – ליבי אתכם
שנית ובעזרת השם נאחל למדינה היקרה שלנו שקט של עצמאות. ומי יתן שיבואו עלינו לטובה ימים של שקט.
*
ומה עושים עכשיו, אחרי שהוכרזה הפסקת אש?
מה שעומד לקרות (אם לא קרה כבר) הוא שהמח שלכם
יחזור לעשות את מה שהוא יודע לעשות והוא:
לחפש את הערך הקיומי שלו בתוצאות, בתגובות, בפידבקים, בנצחונות, בתעודות, בתארים.
אני אומר… לא עוד.
בואו לא נחכה למלחמה כדי להרגיש שלמים עם עצמם
– צרו את השלום הפנימי שלכם כבר היום.
בואו לא נחכה שהחיים יפגישו אתכם מול איום קיומי
כדי להחליט שאתם שווים ובעלי ערך מעצם היותכם.
אתם יותר משאי פעם תוכלו לתאר שאתם.
בעלי ערך מעצם היותכם, ושום תוצאה לא תוכל לשנות את זה.
ולכן ממליץ לכם לכתוב את הצהרת העצמאות הפרטית שלכם, הנה אחת ממני להתחיל לתרגל.
כעת קחו נשימה עמוקה ואמרו לעצמכם:
״מתוקף זכותי הטבעית לממש עצמי כאדם בדרכי שלי, אני מכריז בזאת על הניצחון הגדול ביותר בחיי, יהיה עצם קיומי כאדם והחתירה החופשית להביע את עצמי כפי שאני – בעל ערך מעצם היותי, תמיד הייתי.״
לחיים של עצמאות ושלום פנימי אמן.
תהיו חזקים.
– איתן
